התערוכה הראשונה שלי

עמדתי ליד הציורים שלי ולא הכרתי אותם.

זה הדבר המוזר ביותר בתערוכה — לראות את היצירות שלך על הקיר של מקום ציבורי. הן כבר לא שלך. הן של כל מי שמסתכל עליהן.

אישה אחת עמדה מול 'שקט אחרי הגשם' עשר דקות בלי לזוז. בסוף שאלה אותי: 'את מכירה את הרגע הזה שיש אחרי הגשם?' אמרתי לה כן. היא אמרה לי שהיא איבדה את אמא שלה לפני שנה, ובציור הזה היא ראתה את הרגע שבו כל דבר שוקט אחרי הכי קשה.

לא ציירתי את זה. אבל הציור ידע.

אם תשאלו אותי מה הדבר הכי מרגש בלהיות אמנית — זה לא הציור. זה הרגע שהציור נפגש עם מישהו אחר.